4 בינואר
לעולם לא אשכח את אותו ערב הורים בתיכון. מיכל שלי הייתה אז בכיתה י"א (איך הזמן טס? היום היא כבר בת 19!), והגעתי לבית הספר בציפייה לעוד אסיפה שגרתית. לא תיארתי לעצמי שדווקא שם, בין הכיסאות של הכיתה, אקבל שיעור לחיים שילווה אותי שנים קדימה.
בית הספר הביא להרצאה את אביחי שלי. אביחי, חתן התנ"ך העולמי לשנת 2004, הוא אדם שלא רואה וכבד שמיעה. על הנייר, יש לו את כל הסיבות להיות מוגבל. אבל באותו ערב, מול קהל של הורים, עמד אדם שפרץ כל גבול אפשרי. כשהוא דיבר, האולם דמם, והלב שלי התמלא בהשתאות. כמה כוח, כמה הצלחה, וכמה אור יש באדם אחד.
היום, ה-4.1, מציינים בעולם את יום הברייל הבינלאומי, והמחשבות שלי חוזרות ישר לאביחי. באותו מפגש הבנתי שכתב הברייל עבורו הוא לא רק טכניקה או אוסף של נקודות בולטות. הברייל הוא הגשר שלו לחופש. הוא הצינור דרכו זורם הידע, והוא העדות לניצחון הרוח האנושית על כל מכשול פיזי.
אביחי לימד אותי תובנה שאני נושאת איתי מאז: לא צריך עיניים כדי לראות למרחקים. הראייה הפיזית היא רק אמצעי אחד, ולפעמים דווקא היא זו שמצמצמת אותנו. כדי באמת לראות רחוק, כדי להגשים חלומות ולפרוץ תקרות זכוכית, צריך רק שני דברים: לב רחב ואמונה.
ביום הזה, אני מאחלת לכולנו לאמץ את הראייה הזו. להסתכל על העולם לא רק דרך העיניים, אלא בעיקר דרך הלב. זו המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו.

































